זיקוקים

 

כדי לשגר ולפוצץ מוצרים פירוטכניים דרושים סוגים שונים של חומר נפץ הודף. החומר הנפוץ ביותר הוא אבק השריפה השחור. הוא מיוצר מאבקת פחם עץ, גופרית צהובה וחנקת אשלגן ע"פ היחס 75,10,15 אחוז בהתאמה. ישנם עוד כמה חומרי נפץ אחרים המשמשים בזיקוקים הפועלים לפי תגובות חימצון-חיזור דומות לאבק השרפה.

 

כוכבים אלו אחראים ומשמשים לאפקטים בעלי האופי הצבעוני בזיקוקי דינור. הם למעשה תערובות של חומר פירוטכני שבוער באופן מיוחד אשר עוצבה לצורה דחוסה על ידי מאגד. זיקוק זה בוער במרווחי זמן באופן קבוע, והשימוש בו הוא לאפקטים מיוחדים. ככל שהכוכב יהיה גדול יותר כך הוא יבער יותר זמן ויהיה בעל אפקט גדול יותר. המאגד לרוב הוא חומר הנקרא דקסטרין שמיוצר מחימום של קורנפלור. מבחינת המאגד אפשר להשתמש גם בסוגים שונים של גומי, אבקת שלק או בניטרוצלולזה. חומרים אלה כאשר מערבבים אותם בצורה מסוימת עם מים ניתנים לעיצוב בצורות שונות.

 

פגז כדורי הוא זיקוק בו מסודרים כוכבים מסביב לליבת תערובת נפץ לשבירה. בעת ההצתה של תערובת השבירה נוצרים גזים רבים המרסקים את גוף הפגז וגורמים לשיגור של הכוכבים באופן סימטרי ועגול. ההצתה של תערובת השבירה נגרמת על ידי הצתה של פתיל השהייה (הנמצא בתוך צינורית המונעת ממנו להצית את השכבות החיצוניות).פתיל ההשהיה נדלק כחלק מתהליך שיגור פגז הזיקוקים, על ידי תערובת ההדיפה (לרוב אבק שריפה) המשגר את הפגז לגובה רב. שריפתה של אבקת ההדיפה מציתה את פתיל ההשהייה, שמדליק את חומר הנפץ לשבירת הפגז. סוג כזה של פגז נקרא באנגליתAerial Shell

 

פגז צילינדרי פגזים צילינדריים דומים מאוד בפעולתם לפגזים הכדוריים, אך בפגז מסוג זה הכוכבים הפירוטכניים מסודרים בתוך מבנה בצורת צילינדר, מה שגורם לפיצוץ להיות לא עגול או סימטרי. פגזים אלו הם לפעמים רב שלביים, מאחר שניתן לחבר כמה פגזים מסוג זה אחד על השני וכך ליצור רצף פיצוצים. פגזים אלו נפוצים בעיקר במסורת הזיקוקין האיטלקית והספרדית. סוג הפגזים הזה פופולרי מכיוון שהוא קל יותר להכנה ולשילוב במתקנים פירוטכניים, אך בדרך כלל מכיל יותר כדורים פירוטכניים מאשר הפגז הכדורי. סוג זה של פגזים נקרא לעתים פגז איטלקי למרות שלא ידוע היכן הוא הומצא.

 

לעתים ישנם פגזים המכילים בתוכם פגזים קטנים יותר, אשר מטרתם לעוף בעת השבירה של הפגז הגדול. פגזים אלו יכולים להוות גרסה מוקטנת של פגז כדורי או פגז צילנדרי. פגזים קטנים יחסית ניתנים לשיגור על ידי מנוע מסוג רקטה, כאשר בחלקו העליון ממוקם הפגז שמתפוצץ בסוף בעירת המנוע הרקטי. שיטה זו יכולה לגרום לסטיות ובכך לסכן את הסובבים, זאת לעומת השיגור מגליל בעל קוטר פנימי בגודל הפגז אשר נותן הדיפה ישרה ובטיחותית.